החלטה בתיק ע"א 3326/13 - ו'

1.        לפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בפר"ק 55099-01-13 (כב' השופטת ו' אלשייך, סג"נ) מיום 21.3.2013, עד להכרעה בערעור המבקשת על ההחלטה דנן.

           יצויין, כבר עתה, כי בין הצדדים נתגלעה מחלוקת גם בנוגע לטיב ההליך הערעורי בו פתחה המבקשת. סיווגו של ההליך, לרבות טענות המשיבים 1 ו-2 בנושא, אשר פורטו במסגרת תגובתם לבקשה דנן, וכן הבקשה מטעם המבקשת, מיום 23.5.2013, יובאו להכרעה לפני רשם בית משפט זה, ולא כפי שנקבע בהחלטתי מיום 29.5.2013.

הרקע העובדתי לבקשה

2.          המבקשת הינה בעלת קרקע בגבעתיים אשר התקשרה בהסכם "קומבינציה תמורות" עם חברת אזורים בניין (1965) בע"מ (להלן: חברת אזורים), בעקבותיו בנתה חברת אזורים פרוייקט מגורים בגבעתיים, כאשר המשיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים) רכשו בו דירה, וזאת ביום 6.1.2008. ביום 14.4.2010, החליטה המבקשת על פירוק מרצון, לפי סעיף 319(2) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983 (להלן: פקודת החברות). ביום 20.9.2012 הגישו המשיבים נגד המבקשת, חברת אזורים ונתבעים נוספים, תביעה בגין ליקויי בנייה אשר נתגלו בדירה שנרכשה מהם (ת"א (שלום ת"א) 33064-09-12 שמואלי נ' מעון פאר הר ציון בע"מ). ביום 21.11.12, הודיע רשם החברות על קבלת הודעת מפרק המבקשת והדו"ח הסופי לגבי פירוקה מרצון. לעניין זה יובהר, כי בהתאם לסעיף 339(א) לפקודת החברות, חברה תחשב למחוסלת בחלוף שלושה חודשים ממועד רישום דו"ח המפרק אצל רשם החברות. ביום 29.1.2013, וכחודש לפני חיסולה הרשמי של המבקשת, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי "בקשה לעיכוב הליכי חיסול" של המבקשת. במסגרת הבקשה התבקש בית משפט קמא להורות על עיכוב הליכי חיסול החברה ולחילופין, להורות על הפסקת הליכי הפירוק מרצון של המבקשת והעברתם להליכי פירוק בפיקוח של בית המשפט. ביום 6.2.2013, קבע בית המשפט המחוזי, כי "על פניו הסעד הראשי אינו מצוי כלל ועיקר בסמכותו של בית משפט זה. פירוק מרצון הוא הליך שבו נוקטת חברה סולוונטית שהמפרקים המתמנים במסגרתו אינם בגדר בעלי תפקיד המתמנים על ידי בית המשפט, ודיני חדלות הפרעון אינם חלים עליהם". לאור זאת, החליט בית המשפט כי לא יוכל להעתר לסעד הראשי המבוקש, והורה למשיבים להודיע האם הם מעוניינים לבקש את הסעד הראשי מרשם החברות, או שמא ברצונם שבית המשפט ידון בבקשתם לסעד החלופי (להלן: החלטת הביניים). ביום 12.2.2013, הודיעו המשיבים לבית המשפט כי הם סבורים שבית המשפט מוסמך להכריע בסעד העיקרי המבוקש, וככל שבית המשפט דבק בעמדתו, הם מבקשים כי יעניק להם את הסעד החלופי. ביום 21.3.2013, ולאחר קבלת תגובת המבקשת, מסר בית המשפט את החלטתו, מושא הבקשה שלפניי.

החלטתו של בית משפט קמא

3.        בפתח החלטתו, ציין בית המשפט המחוזי, כי אין בכוונתו לקבוע ממצאים בסכסוך המהותי בין הצדדים, ואולם אין כל מחלוקת כי המשיבים הינם בגדר נושה פוטנציאלי של המבקשת או "טוענים לנשיה", ומשכך זכאים הם לדרוש את עיכוב או ביטול חיסולה של המבקשת. לעמדת בית המשפט, קיים ספק גדול אם התחייבות אזורים יכולה לספק את המשיבים, שכן "עצם החיסול כבר מקשה על המבקשים להמשיך בתביעתם, מציב בפניהם מכשולים דיוניים, וזאת שלא לדבר על אפשרות כי לאחר מכן תתגלענה מחלוקות על היקף ההתחייבות, מידת תוקפה במצבים מסויימים ולגבי טיעונים מסויימים[...]". עוד ציין בית משפט קמא בהחלטתו, כי גם אם הליך החיסול המזורז של המבקשת לא נבע מעצם הגשת תביעת המשיבים, עדיין "יש טעם לפגם בניהול הליך חיסול מזורז מקום בו כנגד החברה תלויה ועומדת תביעה. זאת, אף אם החברה עצמה חולקת באורח כנה ובתום-לב על החוב הנטען". באשר לאפיק הדיוני בו בחרו המשיבים, הבהיר בית המשפט כי "כוונתי בהחלטת הביניים היתה, כי מקום בו חברה מצויה בפירוק מרצון וטרם הועברה לפיקוח בית המשפט, הרי שספק אם בית המשפט של פירוק הינו הערכאה ההולמת להגיש אליה את בקשתו". יחד עם זאת, נקבע, כי לבית משפט קמא מוקנית הסמכות לדון בסעדים המנויים בבקשה, קל וחומר בסעד שעניינו העברת המבקשת מהליכי פירוק מרצון לפירוק בפיקוח בית המשפט. בית המשפט הדגיש, בהקשר זה, כי הוא לא ביקש לקבוע, במסגרת החלטת הביניים, קביעה סופית בעניין סמכותו, שאחרת היה מוחק או דוחה את הבקשה, או חלקה, כבר במעמד מתן החלטת הביניים. עוד הוסיף וקבע בית המשפט, כי בנסיבות דנן לאחר שהצדדים הגישו את כל כתבי הטענות, הרי שהעברת הבקשה לערכאה אחרת, גובלת בעינוי דין מיותר ובלתי צודק למשיבים. לאור האמור, ומאחר שהבקשה לעיכוב הליכי החיסול, הוגשה טרם חיסולה הסופי החברה, החליט בית המשפט להענות לה, וקבע כי יש לעכב את הליך החיסול של המבקשת, ולחילופין, נוכח חלוף הזמן, להורות על בטלותו של ההליך ועל העברת המבקשת מהליך של פירוק מרצון לפירוק בפיקוח בית המשפט.

הבקשה והתגובות לה

4.        לטענת המבקשת, יש מקום לעכב את ביצוע החלטתו של בית משפט קמא, לנוכח סיכויי הערעור הטובים, על אותה החלטה. לשיטתה של המבקשת, טעה בית משפט קמא כאשר נענה לבקשת המשיבים, אף שאלו לא צירפו לבקשתם את רשם החברות, ולמרות עמדתו של בית המשפט כי המשיבים לא נקטו בדרך הדיונית הראויה בעצם הגשת בקשתם לערכאה זו. בית משפט קמא אף טעה, כך נטען, בקביעתו העובדתית, לפיה המבקשת נקטה ב "הליך חיסול מזורז" הקשור להגשת התביעה נגדה.

           לעניין מאזן הנוחות, הבהירה המבקשת, כי זה נוטה לטובתה, משום שיישום החלטת בית משפט קמא יאלצה להגיש דו"חות שנתיים לרשם החברות, לרשויות המס וכיוצא באלה, ובנוסף לכך למנות מפרק נייטרלי, וזאת אף שהמבקשת אינה פעילה ואין לה נכסים. התנהלות מעין זו תטיל על המבקשת ועל המערכת הציבורית בכללותה, הוצאות נכבדות, כאשר מנגד, לא יגרם למשיבים כל נזק במידה שתעוכב ההחלטה, מושא בקשה זו. זאת, משום שהמבקשת המציאה לבית משפט קמא הצהרה מטעם חברת אזורים, לפיה היא האחראית לכל נושא הבנייה, לרבות לליקויי הבנייה במידה שיתגלו כאלה. בנוסף לכך, אחד מבעלי המניות של המבקשת נאות להפקיד ערבות בנקאית או כסף מזומן בשווי מלוא סכום תביעתם של המשיבים, עד להכרעה בה. בנסיבות אלו, כך נטען, "החייאה" של המבקשת תעשה למטרת "דיון תיאורטי בתביעה שאין לה בה כל יד ורגל", כאשר מנגד אין חשש לגרימת נזק עתידי למשיבים.

5.        לטענת המשיבים, אין כל מקום להענות לבקשה דנן, שכן המבקשת מערערת על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, אשר ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהם, וממילא לא נפלה כל טעות בהחלטתו. עוד נטען, כי לא היה מקום לצרף את רשם החברות לבקשת לעיכוב הליכי החיסול, וכי במסגרת החלטת הביניים, לא קבע בית משפט קמא מסמרות בעניין סמכותו לדון בבקשה. לעניין מאזן הנוחות, הבהירו המשיבים, כי זה נוטה בבירור לטובתם, שכן שאם תעוכב החלטת בית משפט קמא, תפעל המבקשת להמשך פירוקה מרצון, באופן שימנע את ניהול תביעתם נגדה.

           המשיב 3 סבור כי יש להענות לבקשה באופן חלקי. לגישתו של המשיב 3, יש לדחות את הבקשה ככל שזו מכוונת לעיכוב הליך החיסול של החברה או לבטלותו. יחד עם זאת, סבור המשיב 3, כי לא יגרם נזק למשיבים במידה שתעוכב החלטת בית משפט קמא בכל הנוגע להעברת המבקשת להליך של פירוק בפיקוח בית המשפט. לדעת המשיב 3, סיכויי הערעור של המבקשת אינם טובים, והחשש כי המשיבים לא יוכלו לנהל את תביעתם נגד המבקשת, אם יימשכו הליכי החיסול שלה, מטה את מאזן הנוחות לטובתם. יצויין, כי המשיבים הביעו התנגדות נחרצת לעיכוב ביצוע חלקי של ההחלטה, כמוצע על-ידי המשיב 3, ואילו המבקשת הביעה את הסכמתה להמלצתו.

דיון והכרעה

6.        כידוע, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין עליו מערערים, וזאת מכוח תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. במקומותינו השתרש הכלל לפיו בעל דין זכאי לממש את זכייתו בפסק הדין, בסמוך למועד שניתן, ואפשר יהיה לחרוג מכלל זה, ולעכב את ביצוע פסק הדין, רק אם הוכיח המערער כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם לא יינתן לו הסעד המבוקש, יגרם לו נזק בלתי הפיך (ע"א 1981/13 אסעיד נ' חליל (4.6.2013); ע"א 7520/12 אלעד מגדלי סופר בע"מ נ' פיפין (4.6.2013); ע"א 1943/13 חברת דן מיחזור בע"מ נ' ממונה אזורי מס ערך מוסף נתניה (22.5.2013)). שני התנאים האמורים הינם מצטברים, ויחסי הגומלין ביניהם הוגדרו בפסיקה כ"מקבילית הכוחות", היינו, שככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים כך יגבר משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות, ולהיפך (ע"א 3258/13 הד ארצי בע"מ נ' ארקדי דוכין (23.5.2013); ע"א 3496/12 סייג נ' איתן (11.7.2012); ע"א 5113/11 אילונית פרוייקטים תיירותים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (27.2.2012)).

           עוד יש ליתן את הדעת לעובדה, כי בית משפט זה העניק למאזן הנוחות את משקל הבכורה, מבין שני התנאים אשר על המבקש לעמוד בהם במסגרת בקשתו לעיכוב הביצוע (ע"א 2727/13 מכבי שירותי בריאות נ' ישראלי (4.6.2013); עע"מ 2042/13 בביאן נ' חברת דואר ישראל בע"מ (5.5.2013); ע"א 1344/13 חברת האחים ישראל בע"מ נ' פרישטה בע"מ (24.4.2013))

7.        בנסיבות דנן, ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דינה של הבקשה להתקבל באופן חלקי, באופן שרק הסעד, אשר הוגדר על-ידי בית משפט קמא כסעד חלופי, בדבר העברת המבקשת להליך פירוק בפיקוח בית משפט, יעוכב עד להכרעה בערעור.

           באשר לסעד, המורה על עיכוב הליך החיסול של המבקשת או בטלותו, סבורני, כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המשיבים, ועל כן אין מקום לעכב את ביצועו. דומה, כי ההוצאות הכרוכות בעיכובו של הליך החיסול, עליהן עמדה המבקשת, אינן שקולות כנגד הנזקים העשויים להגרם למשיבים, אם המבקשת תחדל מלהתקיים. היענות לבקשה שלפניי, במלואה, תאפשר למבקשת לסיים את הליכי החיסול, ועלולה לסכל את תביעתם של המשיבים נגדה. נכונות מצד בעל מניות, זה או אחר, לערוב לסכום התביעה אינה משנה את מאזן הנוחות, שכן על פי המסמכים המצורפים לתגובת המשיבים, הם אינם היחידים הטוענים לליקויי בנייה בפרוייקט הרלוונטי. ועוד ראוי להוסיף, כי לא ניתן לחזות מראש את היקף החיובים הכספיים שיושתו על המבקשת, אם תתקבל תביעתם של המשיבים. יצוין, כי, מאחר שתביעת המשיבים טרם התבררה, אין ניתן לקבוע, בשלב זה, כי למבקשת "אין יד ורגל" בתביעה, באופן העשוי להצדיק, כטענתה, את דחיית הבקשה, תוך "הסתפקות" בהצהרת חברת אזורים בדבר אחריותה לליקויי הבניה הנטענים. עוד יש להזכיר, כי בתגובה לעמדת המשיב 3, הביעה המבקשת את הסכמתה לעכב את הליכי חיסולה, ובד בבד לעכב גם את הליכי העברתה מפירוק מרצון לפירוק בפיקוח בית המשפט.

           לאור משקלו של מאזן הנוחות בנסיבות דנן, ומכוח נוסחת "מקבילית הכוחות", אינני מוצא מקום להתייחס, בהרחבה, לסיכויי ערעורה של המבקשת. עם זאת, ראוי לציין כי אין מחלוקת שבית משפט קמא היה מוסמך להעניק למשיבים את הסעדים, אשר עיכובם התבקש במסגרת בקשה זו, אף אם סבר, כי היה מקום לבקש את עיכוב הליך החיסול מרשם החברות. עוד יש להבהיר, כי יש טעם בעמדת המשיב 3, לפיה המשיבים לא היו חייבים לצרף את רשם החברות לבקשתם, וכי לטענת המבקשת בעניין זה, אין תימוכין בלשון סעיף 339 לפקודת החברות. כך או כך, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, אינני סבור, כי סיכויי הערעור להתקבל הינם טובים.

8.        סיכומם של דברים, הבקשה לעיכוב ההחלטה בדבר עיכוב הליכי החיסול של המבקשת או בטלותם, נדחית בזאת. הסעד החלופי של בית המשפט המחוזי, בדבר העברת הליכי הפירוק מרצון לפיקוח בית המשפט, יעוכב עד להכרעה בערעור המבקשת.

           בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.